המדריך המלא לקניית תפילין

רבים הם הרוצים לקנות תפילין מהודרות
עבור הבן או הנכד או שהחליטו לשדרג ולקנות לעצמם תפילין חדשות רש"י או ר"ת אבל הם נבוכים ואינם מוצאים ידיהם ורגליהם בעניינים אלו לא תמיד מבינים את פשר סוגי התפילין ואת פערי המחירים הגדול שביניהם ולעתים מקבלים עצות סותרות ומנוגדות

• בתי התפילין– כדי להבין איך בוחרים בתים נתאר את תהליך יצור הבתים מתחילתו, כשבכל שלב מתעוררים שאלות והדגשים אחרים
• עור מתוק או מלוח– אחרי השחיטה פושטים את העורות (בסכין או על ידי ניפוח בלחץ אוויר)ההבדל בין השיטות נוגע יותר עבור חלק העור המיועד ליריעות קלף מקלפים אותם משאריות הבשר שנדבקו בהם, מובילים אותם לארץ להמשך עיבוד או לחילופין מובילים אותם למפעל אחר בחו"ל לעיבוד בסיד ומשיכה ראשונית ואז שולחים אותם לארץ.

סוגי העורות – רוב העורות מגיעים מחו"ל ממשחטות בבעלות גויים וכיום רוב השחיטות מתרכזות בחו"ל ממדינות כמו: ברזיל ארגנטינה, צרפת, הולנד, פולין, ומשם מביאים את רוב העורות לקלפים ובתי התפילין, יש כמובן גם שחיטות בארץ שגם מהם מועברים עורות לעיבוד,  לאחרונה יש שמביאים עורות מארצות אפריקה, יש עורות טובים יותר וטובים פחות, איכותו הבסיסית של העור תתבטא באורך חיי הבתים ומניעת עיוות הבתים, הטיב נמדד ברמת חוזק ועובי הוא האם הוא סיבי ורך או נוקשה, מקובל לומר שהעורות האדומים (גם לאחר גמר עשיית הבית) הם טובים וחזקים יותר אך כיום יש מהיצרנים שמודעים לכך ומתחכמים ולוקחים עורות פשוטים יותר ומוסיפים להם צבע מאכל בתהליך היצור כך שבסוף התהליך מתקבל עור אדום שאיננו איכותי, למעשה העורות מדרום אמריקה הם הטובים יותר, ועורות תוצרת הארץ פחות איכותיים, אבל בשביל לקבוע איזה עור איכותי יותר או פחות יכול לקבוע רק איש מקצוע המתמחה ביצור ועשיית הבתים.

עד לזמן העיבוד צריך לשמור על העורות שלא יתקלקלו וירקבו ואנו עוקבים שלא התחילו בתהליך העיבוד על מנת לשמר אותם ישנם שני אמצעים לשמר את העורות. על ידי מליחה – בדומה למליחת הבשר המיועד לאכילה, שכאשר מולחים את העור המלח מוציא את הנוזלים מתאי העור, חוסר הנוזלים מצמצם את האפשרות להתרבות של החיידקים בעור, מפזרים את המלח מצד הבשר ומשהים את העורות במלח כעשרים יום, לאחר מכן מורידים את המלח באמצעות מברשת, אך לא את כולו, וכך נארזים העורות למשלוח. או שמשמרים אותו על ידי הקפאה. לכל שיטה יש מעלה וחיסרון, במליחה מרוויחים שניתן להביא כמויות גדולות בדרך כלל במשלוח באוניה רגילה וגם אין צורך לעבוד עליהם מייד ואפשר לחכות שבוע שבועיים עד העיבוד אבל יש חיסרון שהמליחה נעשית על ידי גויים ויש אומרים שכבר כאן מתחיל תהליך העיבוד ואם כן צריך למלוח את העורות לשמה. בהקפאה הכמויות יותר קטנות והעלויות גדולות יותר ששולחים אותם בהובלה מוטסת או באוניה עם קירור אבל מרוויחים שהבתים נעשו לשמה מתחילתם לכל הדעות, וזה מה שהיצרנים מכנים עור מתוק כי הוא לא נמלח (ההפך ממתוק מלוח) [גם בעורות שמקורם בארץ יש משחטות שעושים מליחה על מנת שלא יתקלקל בעיה זו ניתן לפתור אם יהודי שומר תורה ומצוות היודע מהו "לשם קדושת תפילין" יעשה את המליחה].

בגמ' שבת [3] מבואר שמליחת העור היא בכלל עיבודו, וכ"כ הרמב"ם[4] שהמליחה מין עיבוד הוא וממילא צריך לעשותו לשמה כמו שאר עיבוד העור שנעשה לשמה והחזו"א[5] כתב לגבי עיבוד הרצועות שאם מלח את העורות שלא לשמה אפשר שאין לו תקנה ואמנם ברצועות הצריך עיבוד לכו"ע משא"כ לגבי עורות הבתים.

אמנם דעת הרמב"ם שלא צריך לעבד כלל את עור הבתים, ולכן לשיטתו לא צריך עיבוד לשמה ופסק בשו"ע (לז) שאם אפשר יעשו את העיבוד לשמה, וכתב בביה"ל שלכו"ע עיבוד זה איננו מהלכה למשה מסיני, זאת ועוד שהמשנ"ב דעתו שהמליחה אינה נחשבת כחלק מהעיבוד (סק"כה) ומוכח מהמאירי שתפקיד המלח בעיבוד רק להוציא את הלחות והוא משמר ואינו מעבד (וע"ע שבה"ל ט י)

ולכן למסקנא יש כאן תוספת הידור  אבל יש דברים שחשובים וקודמים לזה כמו שנבאר בהמשך.

בכור – לאחרונה התפתח בארץ מסחר בעורות מלוחים ממשקים קטנים ופרטיים שגם נשחטים באופן פיראטי, בעורות אלו קשה מאוד לברר האם אין בעיית בכורות [כלומר: בכור בהמה תמים יש בו קדושת קרבן, ולכן כל שלא קרב כהלכתו אסור הוא בהנאה ואסור להשתמש בו לייצור תפילין], משא"כ במשחטות גדולות המוכרות לשוק המהדרין או משחטה שכולה רק של גויים שם אין שאלה של איסור בכורות, מעניין לעניין נוסיף שגם אם הבהמה התנבלה בשחיטה או מתה מותר להשתמש בה לייצור התפילין אף על פי שהיא אסורה באכילה כיוון שסוף סוף היא ממין המותר בפיך, אמנם יש שכתבו להדר לקחת עור מבהמה שנשחטה כדין.

עובי העורות – יש כמה שיטות יצור וכל יצרן מעדיף עובי עור אחר, בעור עבה התהליך הוא יותר איטי צריך יותר יבוש והרטבה ולוקח יותר זמן, והעבודה קשה יותר כי העור פחות גמיש, במפעלים גדולים מעדיפים עור דק יותר שנע בין חצי מ"מ ל 10 מ"מ כך העבודה קלה יותר ומהירה יותר.

ההבדל מבחינתנו הוא האם הבתים יחזיקו מעמד עשרים או שלושים שנה, כמו כן בית מעור עבה הוא יציב יותר ובמידה ויפול או יקבל מכה הנזק יהיה קטן יותר והאפשרות לתיקונו תהיה טובה יותר. כמובן למי ששומר היטב על הבתים שלו ולא סובל מזיעת יתר וכדו' ההבדל מתגמד יותר.

גם לאחר יצור הבתים ניתן להרגיש את עובי העור על פי המשקל היחסי הגדול יותר שיש לבתים שנעשו מעור עבה.

עיבוד העור בסיד – עיבוד העור דרוש כדי להעניק לעור הגנה ארוכת טווח כנגד פעילות של חיידקים וכיו"ב העלולים לגרום להשחתת העור ולריקבונו.

יום או יומיים קודם העיבוד (תלוי במזג האוויר) מגיע המשגיח לבית המלאכה לבדוק את אריזות המשלוחים שמגיעים מחו"ל, לאחר מכן פורקים את הארגזים ושוטחים את העורות להפשרה (כמובן מדובר בעורות מתוקים כי העורות המלוחים אינם צריכים הקפאה), כשהם ראויים להתחיל את העיבוד מגיע שוב המשגיח ומוודא שאכן הם העורות שהופשרו. ומאשר את התחלת פעולת העיבוד.

כשהעור מגיע למפעל שוטפים אותו היטב מהמלח, כי המלח מפריע ביצור הבתים, שכן הוא גורם לאגירת לחות, דבר המחליש ביותר את הבית (וזה הוכחה נוספת שהמלח לא משמש כחלק פעיל בתהליך העיבוד ).

לאחמ"כ מכניסים אותו לבריכות מים לריכוך ראשוני בתהליך זה דנו הפוסקים האם צריך לתת את העורות למים "לשם קדושת תפילין".

אח"כ מכניסים את העור לסיד למשך שבועיים שלוש, הסיד מפרק את כל השומנים, הורס את התאים שבתוכו, נקבי העור נפתחים והוא מוכן לקבל את חומרי העיבוד הבאים, כיום מכניסים עוד חומר חריף על מנת להוריד את השערות (צ'רצ'יק) וישנם שלושה דרכים בעיבוד האפשרות הראשונה היא לעבד את העורות בתוך תוף גדול שמכיל כ- 1000/1500 עורות שממלאים אותו במים ואח"כ באבקת סיד ומערבים אותם ואז מכניסים ביד את העורות לתוך הסיד המוכן ואומרים לשם קדושת תפילין, לאחר זמן הסיד שוקע וצריך לערבב אותו, ואם לא ימשיכו לערבב אותו העורות ירקבו ומאחר שהתוף גדול וכבד מערבים אותו בעזרת מנוע חשמלי, בתוך התוף ישנם בליטות וזיזים שמרימים את העור וזורקים אותו חזרה לתוך הסיד יש בזה ריווח כי העור מתעבד יותר טוב כיוון שכך השומנים שעל העור מתפרקים בצורה יותר טובה ויש שעוררו שיש בזה חיסרון בעיבוד לשמה מאחר וחלק מהעיבוד נעשה על ידי כוח החשמל,

האפשרות השנייה ישנם כאלו שמשתמשים באותה השיטה אך בתוף קטן יותר שמכיל כ – 100/150 עורות ומערבבים אותו באפן ידני על ידי מנואלה.

 האפשרות השלישית לעבד בבריכה קטנה של סיד שמכילה 30 – 40 עורות וזה העיבוד היותר מהודר שכל העיבוד נעשה ביד ללא אמצעי מיכון.

מאידך כבר הזכרנו את דעת הרמב"ם שעור הבתים אינו צריך עיבוד כלל אבל הרבה מהפוסקים חולקים עליו. ובכל זאת גם לדעת הצריכים עיבוד לשמה כיוון שהעיבוד התחיל על ידי ישראל מה שהמשיך העיבוד על ידי מכונה לא יותר גרוע מגוי שהמשיך את הפעולה שבזה מובא בפוסקים שאפשר לעשות כן האם נאמר שהעירבוב על ידי החשמל מוריד בהידור או לא

מסקנת הדברים שעיבוד כזה שתחילתו ביד וההמשך על ידי חשמל כשר לכתחילה ויש קצת תוספת הידור בעיבוד שכולו ידני ואמנם עיקר נידון זה הוא נוגע יותר לגבי עיבוד הקלף ולכן דברים אלו אמורים גם ביחס לקלף הפרשיות שנדבר בו בהמשך ששם יש חשיבות גדולה יותר לקלף עבודת יד.

מתחילת שלב העיבוד ועד גמר עשיית הבית, מסומנים העורות והבתים בסימונים מיוחדים, בכדי לוודא שלא הוחלפו באחרים, ובכדי לעקוב אחרי כל בית ובית בפני עצמו

 ניקוי והכנה – אחרי העיבוד בסיד מוציאים את העורות ומעבירים אותם במכונה מיוחדת להוריד את שאריות הבשר והשערות, ואז מגהצים את העור במכונה חשמלית. פעולות אלו ניתן לעשותם אפילו על ידי גוי כיוון שאינו חלק מהעיבוד אלא ניקוי הלכלוך והכנת הכנה טכנית של העור.

מחזירים את העור למים המכילים חומצה, בשביל שתי מטרות האחד ביטול כוח השמירה של הסיד והשניה כהכנה לקבלת הכרום: זאת משום שבחלק מתהליכי היצור משתמשים עם חום שמגיע ל 100 מעלות צלזיוס יחד עם כבישה ב 'פרס' השימוש בסיד בתנאים אלו אינו מתאים, משום שהסיד אינו מחזיר מעמד בחום גבוה כל כך מצד שני צריך חומר שישמש כמעבד לעור ולכן משתמשים עם סיד לאחר מכן מנטרלים אותו  ואז מוסיפים 'כרום' שבאמצעותו נעשה עיקר העיבוד מכאן ואילך, על מנת שהכרום יכנס בכל עובי העור מסובבים את החבית למשך זמן מה, לאחר מכן מוסיפים חומר המבטל את כוח החומצה. ישנם המוסיפים אף עפצים. העפצים נותנים לעור מראה חום אבל אם נחתוך את העור נראה שבאמצע עוביו יש צבע כחול ירוק, צבע זה נוצר על ידי פעולת הכרום

חיתוך העור – חותכים את העור בצורת טי בעבור תפילין של ראש וכמין מרובע בשביל תפילין של יד, במצב הזה שהגענו העור רך כמו פלסטלינה עם מרקם של גומי קשיח ונחתך וניתן לעיצוב בקלות.

סיכום ההידורים משלב השחיטה עד לסיום העיבוד

הפיכת העורות לבתים – "עשיית הבולקס" לוקחים את העור ומעבירים אותו לפרס שמותח את העור ונותן לו צורה של ארבע בליטות כמין כוסות וזה נקרא משיכה ראשונה. משאירים את העור להתייבש ואז מרטיבים את העור ועושים משיכה שנייה שוב מייבשים ומרטיבים ועושים משיכה שלישית בין המשיכות מתחילים לצמצם את הריווח שבין הבליטות שיתקרבו וכך אט אט נוצר הצורה של הבית = קציצה

חורים – בזמן מתיחת העור תיתכן אפשרות שיווצר חור באחד הבתים ולשם כך נדרשת בדיקת מומחה במידה ובמהלך המשיכות נוצר חור מורידים את הבית ופוסלים אותו אע"פ שמעיקר הדין אם יש חור אחד בין הבתים הבית כשר כמובא בשו"ע אבל כיום מחמירים אפילו בחור אחד וזאת מחשש שמא בתהליך בהמשך ייווצר חור שלא מדעת שאינו נראה ונמצא אם כן שיש בבית שני חורים ובמצבים מסוימים הבית ייפסל ללא ידיעתנו שהבית פסול מה שאין כן אם פסלנו את הבית, כל מה שנאמר שחור אחד איננו פוסל את הבית הכוונה רק לחור שנעשה בין הבתים אבל חור הנראה לחוץ פוסל אפילו חור אחד.

גם בהמשך היצור בשלבים שונים אנו בודקים את הבתים לוודאות שלא נוצר בהם חור על ידי בדיקת מומחה מול האור ובעוד שיטות.

עור אחד – שלושה סוגי בתים שמיוצרים מעור אחד ממש בדרך כלל ביצור רגיל הבית אינו יוצא מקשה אחת אלא בית רגיל ויש שמכנים אותו בשם מקשה ב'. בבית רגיל מוסיפים חתיכת עור בין התיתורא התחתונה לתיתורא העליונה המכונה בשם "פיטר, הפיטר נועד כדי ליצור מרווח בתוך המעברתא להעביר את הרצועה בקלות, וגם כדי לייצב את ארבעת הבתים בתפילין של ראש שזהו הבסיס שכל הבתים עומדים עליו, וגם כדי ליפות את הבית על ידי השוואת הגבהים.

יש סוג אחר הנקרא מקשה א' או מקשה סתם ההבדל בין מקשה א' למקשה ב' שבמקשה א' אין תוספת של עור המכונה "פיטר" בין התיתורות,  בשביל לייצר בית שכולו מקשה אחת צריך מאמץ מיוחד כדי לייצרו דרוש עור עבה יותר מהסטנדרט ולכן קשה מאד לעצב אותו לארבע בתים ללא תוספות וללא חורים ומכאן נגזרת העלות היקרה יותר.

 איזה הידור יש במקשה? כשמכניסים את הפרשיות לבתים אין חשש אם הפרשיות יוצאות לתיתורא העליונה כי גם התיתורא היא חלק מהבתים ומכיוון שטכנית בדרך כלל הפרשיות נמצאות כולם בתוך חלל הבית יוצא שלמעשה אין בזה שום מעלה מקובל בשם הרב אליישיב שמקשה היה רק במנורה ובשם רב ניסים יש שמועות סותרות אחד אמר שיש בזה קצת מעלה ורב אחר אמר בשמו שאין בזה שום תוספת הידור מה שמוסכם לכו"ע שבשום ספר לא נזכר שיש מעלה במקשה.

בשנים האחרונות המציאו בתים חדשים שנקראים מקשה שלימה / בתים ללא קיפולים…

עשיית השי"ן – שלב השין הוא אחד השלבים החשובים והקשים בעשיית התפילין שלב זה מורכב ביותר מבחינה טכנית, הלכותיו מרובות ואינו קל לביצוע למי שאינו מומחה בהם שלב זה לפעמים מעכב בכשרות התפילין. שין שנעשה בחק תוכות פסול, כלומר, אם חקק את השין על ידי שבלונה שדוחסת את העור שסביב השין פנימה ועל ידי כך השין בולטת לבחוץ.

 לפני עשיית השין מיצבים ומעצבים את החללים הפנימיים על ידי ברזלים מתאימים בעזרת פרס, אח"כ לוקחים לבד קטן מרטיבים אותו ומניחים על אמצע הדופן כדי לנפח את העור ולהכין את השין, נזהרים שלא יגיע עד למעלה כדי שלא יתעוותו הפינות, משאירים את הלבד בין שעתיים ללילה שלם הדבר תלוי בעובי העור – מחכים שהעור יהיה גמיש וניתן לעבודה אך לא רך מידאי,

 מכאן יש כמה אפשרויות להוציא את השין.

1. לוקחים שטנץ של שין מצמידים לבית צובעים עם טוש את השין ומוצאים אותה באמצעות מברג כהה בלחיצות קלות עד שיתרומם וכך זה חק ירכות אח"כ מסמנים את גבולות השין שהוצאנו, שמים על הבית שטנץ עם שין יפה עם תגים, ולוחצים עם פרס ובודקים שהשין החדשה כולה בתוך הגבולות של השין שהוצאנו ביד, במידה וחלק מהשין נוצר באמצעות השטנץ מבטלים אותה וחוזרים להוציאה שוב כמובן העיקר הוא שהתוך הפנימי של השין יהיה אמיתי, וזו עבודה שמצריכה יראת שמים וסבלנות מרובה,
2. לוקחים שטנץ מוציאים שין בחק תוכות מציירים אותה בלורד אדום, ומוחקים אותה בפרס ואז מתחילים להוציא אותה שוב, היתרון בשיטה זו מכיוון שהשין כבר יצאה פעם אחת לבחוץ ועשתה כבר הלוך חזור קל יותר להוציאה ביד, ואז מחזירים שוב לשטנץ ליפות צורתה.

רצוי לעשות קודם שין של ארבע ראשים ואח"כ שין של שלוש ראשים כיוון ששין של ארבע עושים אותה כנגד השין שיש בלוחות, והלוחות קדמו לס"ת שכתב משה רבנו ואם עשו להפך כשר

ריבוע הבתים – ריבוע הבתים הוא מהלכה למשה מסיני (לב לט). ונחלקו הראשונים מה הם חלקי התפילין החייבים בריבוע להלכה אנו פוסקים ככל השיטות דהיינו שחובת הריבוע בין בקציצה ובין בתיתורא ובין בתפירות, הריבוע צריך להיעשות על ידי כוח אדם לשמה.

הבית במצב הזה עדיין גולמי ומרבעים אותו באמצעות כרסומת,  ריבוע הבתים נעשה כיום על ידי כרסומת שהיא כעין מקדחה שולחנית, שהחלק המכרסם קבוע במקומו והבית אותו רוצים ליישר מוכנס לתוך מלחציים מיוחדים עם אפשרות הולכה והובאה x y  שהיא מערכת מיכנית המופעלת ביד ובאמצעותה מרבעים את הבית

קיימים שני סוגי כרסומות א. כרסומת המונעת על ידי חשמל ב. כרסומת המונעת על ידי כוח גברא וגם בזה יש סוגים

הכרסומת הרגילה מופעלת באמצעות מנוע חשמלי וזה כשר לכתחילה כיוון שצריך לקרב ולהרחיק את הבית באמצעות היד וא"כ אין בזה חסרון של לשמה, והדבר דומה לאדם שקודח עם מקדחה חור בקיר האם נוכל לטעון שזה נעשה באמצעות החשמל או שזה נעשה באמצעות היד מצד שני זה לא נעשה לגמרי באמצעות היד  שהרי בלי פעולת המנוע לא יעשה כלום במה שמקרב את הכרסומת לבית.

ולכן באו והמציאו כרסומת שמופעלת על ידי כוח גברא ובזה יש שני סוגי כרסומות: א. כרסומת המונעת ע"י דוושות רגליות, כעין אופנים, הנקרא ריבוע רגל ועובר הכוח באמצעות גלגלי שיניים ומסובב המנוע בכוח כוחו ארבע פעמים ב. כרסומת המונעת על ידי ידית שמסובבים ביד הנקרא ריבוע יד בעבר לחלק מהכרסומות היה גלגל תנופה – גלגל תנופה הוא גלגל גדול וכבד המחובר למערכת ותפקידו להמשיך את התנועה גם אחרי שהעובד מפסיק את תנועת הדוושות כדי שיהיה סיבוב אחיד ללא עצירות במכונת הכירסום (עצירות באמצע העבודה גורמות לחוסר אחידות וסימן באמצע השטח המכורסם) עקרון פעולת הגלגל הוא על ידי "כח התנופה" כמו מכונית שנוסעת ובאמצע הפסיקו את פעולת המנוע, המכונית תמשיך לנסוע כברת דרך נוספת, כתוצאה מכך יש חשש שהמכונה תמשיך לעבוד גם כשהמרבע הפסיק להפעיל כוח בדוושות, כדי לא להיכנס לבעיה של כוח שני שפועל בצורה עצמאית ללא התערבות כוח אדם ישיר העדיפו חלק מהציבור להזמין תפילין שנעשו בריבוע יד כי רוב מכונות אלו היו ללא גלגל תנופה. כיום יש יותר מודעות לחשש זה ומקפידים להשתמש בכרסומת ללא גלגל תנופה גם בכרסומת ריבוע רגל
תנופה. אלו שעדיין עובדים עם גלגל תנופה מקפידים שלא להפסיק את פעולת הרגליים כל עוד הכרסום נוגע בבית.

הגר"נ גשטטנר (להורות נתן יא ג) מחדש שריבוע רגל אינו לכתחילה ולשיטתו יש דין מדרבנן שכל עשיית התפילין תהיה ביד ימין דומיא דכתיבה ואי אפשר להשתמש בכרסומת רגל שמופעלת על ידי הגוף ולא בכוח היד אלא רק כרסומת המונעת על ידי יד ימין תהיה כשרה לכתחילה למלאכת הריבוע. וסמך את דבריו על דברי הרמב"ם שכתב שכל עשיית התפילין צריכה להעשות על ידי בר חיובא כי עשייתן ככתיבתן ולפי"ז כמו שכתיבה ביד שמאל פסולה אותו הדבר אם עשה הבתים ביד שמאל או ברגל יש לפסול ולכן המציאו כרסומת שמניעים אותה ביד ימין על ידי שמסובב מנואלה וביד השנייה מוליך ומביא את הבית שמסובב מנואלה בידו האחת וביד השניה מוליך ומביא את הבית, אמנם גם זה לא מספיק אם נטען שיש בהוצאת השין דין של כתיבה וכתיבה ביד שמאל פסולה כמש"כ בסה"ת ואע"פ שמסובב בידו הימנית הרי גם יד שמאל יוצרת על ידי ההולכה וההובאה והפתרון האולטימטיבי הוא בשניים שעשאוה אחד מסובב והשני מוליך ומביא.

יש כאלו שרצו לרבע על נייר זכוכית ואז הכל בידו ואין שום שאלות רק שמבחינה טכנית אי אפשר לאפס את ריבוע הבית בצורה מדוייקת בלי כרסומת ונמצא שמכוח חומרא זו עשו קולא גדולה בדין ריבועי הבתים

 אמנם הגר"נ מציין בתשובתו שלא מצא מי שמעורר בזה וכנראה ששאר הפוסקים מפרשים ד' הרמב"ם שצריך להעשות על ידי גברא הכשר לעשייה דומיא דכתיבה ולא על שאר הלכות כתיבה ולכן למסקנא ריבוע מכונה כשר בלכתחילה וריבוע רגל הוא מהודר בלכתחילה ואין צורך בריבוע יד אלא למהדרין מן המהדרין אחר שהקפידו על שאר הדברים החשובים יותר.

שולי השין על ידי הריבוע – כמו שכבר הסברנו עשיית השין קודמת לעשיית הריבוע. על פי ההלכה חוד השין צריך להגיע לכתחילה עד התיתורא (לב, מג), וכך עושים בפועל בשעת הוצאת השין. המרבע מכרסם את הבית עד לקבלת ריבוע מדויק, אבל חלק מעבודת המרבע כוללת ישור צידי התיתורות וכן ישור גג התיתורא העליונה. כתוצאה מכירסום המשטח העליון יורד גובה התיתורא וממילא חוד השין מתרחק מהתיתורא דהיינו שכבר אינו מגיע עד התיתורא כנדרש לכתחילה. כדי לפתור את בעיה זו המרבעים אינם מכרסמים את חלק התיתורא מתחת השין ואז למרות שגובה התיתורא יורד מכל מקום חלק התיתורא שלא כורסם מתווסף ממילא לחוד השין והופך לחלק ממנו. יצירת אות על ידי חקיקה מסביב לאות שעיי"ז ממילא נוצרת האות נקראת בהלכה חק תוכות ואינה נחשבת לכתיבה (בגמ' גיטין כ. וכתב ולא חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא). משום כך טענו כמה ת"ח שפעולה זו של יצירת שפיץ השין על ידי חוסר כירסום אינה לכתחילה מפני שקצה האות נעשה על ידי חק תוכות ולא על ידי כתיבה ולכן צריך לבטל את חוד השין ולהוציאו שוב על ידי משיכה. ומה שיש להשיב על טענה זו דאחר שכבר האות הושלמה אם מוסיף עוד  קצת לגוף האות אין לזה דין של כתיבה וכמש"כ בביה"ל (לט ב ד"ה בכל תיקון עשייתן) ושם בנידונו אם כתב לדוגמא לאבותיך כך לאב ותיך כשיש ריווח באמצע המילה ומילה זו פסולה מצד הריווח ואם בא גוי והאריך את האות בית ועיי"ז הוכשרו התפילין פוסק המ"א שהתפילין כשרות בדיעבד ומסביר הביה"ל שזה מותר מדינא כיוון שאינו בכלל כתיבה. וכ"ש בנד"ד שרק לכתחילה השין צריכה להגיע עד התפר – ואם השאיר את השין כך התפילין כשרות בדיעבד (מ"ב לב קצז) ועוד שיש מהראשונים שחולקים על כל דין זה משא"כ בנידון דהמ"א שהמילה פסולה לכו"ע מדאורייתא ואם שם הכשיר כ"ש הכא שנכשיר בלכתחילה (ונ"ל שיש שמכשירים אפילו על ידי חק תוכות וצל"ע מה דעת מרן בזה) ועוד שאין על הארכת השין דין של כתיבה אלא דין של עשייה שהרי בזמן שהיו מכינים תפילין דקות היו מרכיבים את הקציצה על התיתורא ומקרבים שניהם עד להגעת השין למקום התפר ואז היו מדביקים את הקציצה והתיתורא ולא מצאנו בפוסקים שיערערו על זה.

ואם נאמר ומה בכך ונרצה להחמיר למשוך קצה השין ביד, מבחינה מעשית פעולה זו מסוכנת מאוד מאחר ובמקום זה העור דק יחסית והחשש לנקב גדול ורק מומחים מסוגלים לבצע פעולה זו. וכן קשה מאוד האם יגרם נקב בקפל השין מאחר ובמקום זה יש זווית חדה והקפל והשין מסתירים את קרני האור, במידה ונתהווה נקב בקיר חיצוני אפשר דפסול מדאורייתא, ומזו החומרא יכולה לצמוח קולא.

וכיום ניתן להשיג בית שהוציאו את כל השי"ן ביד כולל שולי השי"ן ולאחר הריבוע מבטלים את השוליים ומוציאים אותם על ידי סיכות

ריבוע הבתים –צריך להקפיד על ריבוע מדוייק ולדעת הסטייפלר עד זיוף של שני אחוז זה נחשב ריבוע מדוייק אבל למעשה מקפידים עד זיוף של חצי מ"מ וההקפדה היא בעיקר בבית של ראש ששם יותר קשה לדייק אבל בבית של יד אפשר לדייק יותר. כל זה מדובר בבתים חדשים אבל בבתים ישנים שעשו את הריבוע מדויק ואח"כ התקלקל יש פחות קפידא

כשמרבעים את הגג צריך להיזהר שלא להוריד הרבה מהעובי כדי שלא יהיה חור כי הגג הוא עדין ורגיש ולא כל כך עבה למרות שאם נמדוד אותו נראה שיש לפחות 7 מ"מ אבל האמת היא שהוא דק כיוון שיש בגג הרבה קיפולים וכיווצים והעובי האמיתי הוא מעט מאד.

הריבוע בקירות השינים – השין עצמה אינה נידונת כחלק מריבוע הבית שהיא בולטת לפחות חצי מ"מ אבל מרבעים סביבה, ובתוך הפנים של השין י"א שצריך לרבע וי"א שאינה נידונת בריבוע אלא מודדים רק סביב גבולות השין

אם השין מגיעה עד סוף גובה הקיר, מצוי בבתים מיצור זול אינו פוסל ומקלקל בריבוע הבית כמובאר בזכרון אלייהו אבל יש חסרון בהידור

ריבוע על גבי ריבוע – צריך להשים לב שדייקו את ריבוע התיתורות לריבוע הקציצה שיש בניהם יחס של 90 מעלות ושלא יהיה כמו מגדל פיזה אמנם לא שמענו מי שפוסל בזה אבל זה לא הגיוני שיראה כך [ וע"ע בזכרון אליהו]

אורך וגובה הבתים מדין הגמרא ושו"ע אין לו שיעור

אבל קבלת הגאונים שיהיה גודל הבתים אצבעיים על אצבעיים ולשיטת החזו"א יוצא 48 מ"מ ועושים כיום בד"כ 50 מ"מ ומודדים שיעור זה בתחתית הבית

שיטת השימושא רבא ששיעור זה מודדים על הקציצה, וכך נוהגים המקובלים וחב"ד  אמנם הם נוהגים לעשות אצבעיים על אצבעיים כשיטת הגר"ח נאה שיוצא 40 מ"מ למרות שניתן לעשות כשיעור חזו"א לא עושים כך בדרך כלל מפני שנראה גדול וקצת מגושם ויש גם בעיה במקום ההנחה על היד

והמקובלים שמניחים תפילין פיצפונים עושים כדעת השו"ע

גודל המעברתא –  צריך לעשות את המעברתא קצרה כדי שהרצועה לא תשייט ולא ישתנה מקום ההנחה של התפילין על הראש, ובבית של יד כדי שלא יחרוג ממקום הנחתן ובפרט אצל נערים שעשו עכשיו בר מצווה.

עושים במעברתא בתפילין של יד פתח כדי שהקשר של הרצועה של יד יישב טוב ויהיה צמוד לבית

פרודות – ארבע בתים בתפילין של ראש צריכים להיות פרודים לגמרי ולאחר שהבית מרובע ומדוד קודם ששמו צבע רצוי לבדוק זאת בסכין

יש כאלו שמייצרים בתים רוב פרוד שמדביקים את הבית בשליש התחתון יעלה ואין בזה שליטה והבתים אינם פרודים בכלל ובשביל למנוע מהדבק לעלות ולהיתפס שמים מעל השליש התחתון סבון או שמן

כשעור הבתים דק חייב להדביק הבתים ואם לא יש חשש שיפתחו ויש בזה קצת תרתי דסתרי שהרי למטה במעברתא גם מדביקים ואומרים שהדבק מחבר את הבית ומה שהדביקו למעלה אנו אומרים שדבק לא הוי חיבור והתירוץ על כך שהכל הולך אחר המחשבה שבפרודות אנו רוצים שיהיה פתוח ושמים דבק רק מאילוץ ולכן הדבק לא יחשב ואילו למטה אנו כן רוצים שהדבק יחבר ויהיה הכל חתיכה אחת ולכן הדבק כן יחבר ולכן בתפילין שפרודות עד התפר מרוויחים שלא נכנסים לתירוצים

מכוונות – גיד בין הבתים הניכר מבחוץ

צביעה(עובי הצבע, צביעה ידנית, שלא מדביק), חריצים ומזויפים, דבק חריצים ומזויפים, דבק סינטטי, טיוח בקיפולים, חללים, סיכום

פרשיות – לחפש סופר ירא שמיים בעל תעודת הסמכה בתוקף.

להתנות עם הסופר שאינו מדבר בזמן הכתיבה בטלפון וכדו' ושאינו שומע מוזיקה או שיעורי תורה וכיו"ב שלא לדבר על חדשות – אומר הרמ"א (סי' לב יט) וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאז אינו כותב בכוונה וכל שכן כשמדבר אינו כותב בכוונה.

בתפילין כתב ב"י או אר"י ראוי להקפיד על תיוג תוך כדי כתיבה אמנם בכתב ספרדי הדבר קשה מאוד כי התיוג מקלקל את הקולמוס ולכן יתייג אחר הכתיבה בקולמוס ולא ברפידוגרף.

הקלף – קלף עם הכשר טוב לוודאות שנעשה מעור בהמות כשרות, וללא חשש בכור, בתפילין הפשוטות יותר משתמשים עם עור עיבוד מכונה כמו שפורט לעיל שתחילת עיבודו ביד וההמשך על ידי מנוע חשמלי, ובתפילין ברמה הגבוהה יותר אנו מקפידים על קלף שנעשה בעבודת יד מתחילתו עד סופו

לבקש מהסופר להשתמש בקלף דק עבור פרשיות קדש לי ווהיה אם שמוע רצוי 0.09- 0.011 מ"מ

לבקש מהסופר להשתמש בדיו דליל, למרות שיתכן והדיו יחלחל לצד השני הלכתית אין בכך בעייה אך נרוויח שיש פחות חשש לשבירת אותיות בקיפולי.

 נכתב ע"י ישראל ב